מאת סא"ל (במיל') יריב קלרמן |
הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה שומרים כיום על גבולות מדינת ישראל, כפי שעשו עוד במלחמת השחרור. יש לחזק אותם ולהעניק להם את כל התמיכה הנדרשת, על מנת שיוכלו להמשיך במשימת ההתיישבות ובמתן אורח רוח לצבא ולממשלת ישראל, כדי שיוכלו לבצע את משימותיהם הצבאיות והמדיניות להגנה על אזרחי כל מדינת ישראל.
בזמן שמרבית מאזרחי המדינה התעדכנו מאתרי החדשות על האזעקות בדרום, כל תושבי עוטף עזה נאלצו לשבת בבתיהם עם הילדים, בשל שביתה במערכות החינוך באזור. אך אל דאגה, הסיטואציה הזו כבר לא חדשה עבורנו. היא חוזרת על עצמה מידי כמה חודשים, כמו תקליט שבור. הצתה בגזרה מובילה לשיבוש חיי התושבים, שלא ישנים בלילות למשמע אזעקות או פיצוצים שמרעידים את החלונות, או שמתעוררים לריח של שדה שרוף ליד הבית.
במקביל, אזרחי המדינה ה"רגילים" ממשיכים להתנהל כרגיל – וטוב שכך! אך למלחמת ההתשה הזו השלכות קשות על חיי תושבי העוטף, וצרכים מיוחדים עולים בעקבותיה. ממשלת ישראל חייבת להיות ערה להם ולתת להם מענה ראוי, מהיר ומקיף. דוגמא טרייה לנושא היא היענות מערכת החינוך.
הילדים שלנו, אשר חווים את השלכות הזליגות, הטפטופים וההתחממות שוב ושוב, צוברים למעשה טראומה מתמשכת. מנגד, מספר אנשי הצוות העומדים לרשותם במערכת החינוך וברשויות נמוך באופן מהותי משאר חלקי הארץ.
המספר הרב של הילדים בכיתות מקשה על היכולת להעניק מענה אישי ורגיש, לו הילדים שלנו משוועים כל כך, בעיקר בתקופות של הסלמה משמעותית, אך גם בזמן שגרה. כסף ובטון אינם התשובה למילוי מצוקה רגשית ובקשת סיוע נפשי. לכך, נדרשת הגדלת התקנים בכל מוסדות החינוך בעוטף עזה.
מנגד, אותו צוות חינוכי מצומצם אשר מטפל בילדים, צריך לדאוג גם לילדיו הפרטיים, תושבי עוטף עזה, שמתמודדים מדי יום עם המציאות הקשה. העובדה שמספר התקנים החינוכיים בבתי הספר, בגנים ובפעוטונים זהה לכמות בערי המרכז, מעידה על חוסר הבנת הצרכים הייחודיים, אותם דורשים ילדי מוסדות החינוך בעוטף עזה.
חשיפה מתמשכת לטראומה מפתחת צרכים אמתיים ואובייקטיביים, לא רק במערכת החינוך, אלא בכל תחומי החיים. גם בקרב הילדים (עליהם "קל" להשליך מצוקות פנימיות), אך בעיקר אצל האוכלוסייה הבוגרת המתגוררת בעוטף.
כדי "לצאת" מהמעגל, דרוש לחזק את הקהילות, התושבים, התרבות, התשתיות בתוך היישובים, את מבני ציבור, את מוסדות החינוך וסביבתם, לחדש כבישים במרחב, תאורה וגינון – במטרה לחזק את נפשם ואת רוחם של תושבי האזור. בעוטף עזה לא מבקשים נדבות, להפך – התושבים כבר מורגלים בשמירה והגנה על גבולות המדינה, מאז קום היישובים.
ביד מרדכי לדוגמה, הקיבוץ בו נולדתי ובו אני חי, נלחמו חברי הקיבוץ על הגנת המולדת עוד במלחמת העצמאות, טרם קום המדינה. חברי הקיבוצים נתנו את נפשם והגנו בגופם על גבולות המדינה, ביניהם גם סבי מצד אבי, משה קלרמן ז"ל ודודי, אחיה של אימי, ציון חבובה ז"ל, שנהרגו בקרבות ביד מרדכי וברביבים אל מול הצבא המצרי.
על מנת לאפשר לצה"ל להשיב את הביטחון והשקט לאזור, תושבי העוטף יהיו מוכנים לעשות הכל – גם לישון במשך שבוע בתוך ממ"ד. כל איש צבא יודע כי חוסן האוכלוסייה הוא חלק מעוגני הלחימה ומחוסנה של מדינת ישראל כולה. חוסן האוכלוסייה הוא הגורם המאפשר את מרחב הפעולה של צה"ל, ומעניק לו את האפשרות להמשיך בלחימה ובמילוי המשימות, ולממשלה את מרחב הפעולה ואורח הרוח לקבלת ההחלטות המדיניות הנדרשות, תוך שיקול דעת ובמנותק מלחץ התושבים. החוסן מהווה למעשה את ההבדל בין סדר פעולות וארגון, אל מול כאוס ומלחמה.
הציפייה שאוכלוסיית העוטף תישאר חזקה, מבלי שהממשלה תאלץ להשקיע משאבים, תקציבים ותהיה קשובה לצרכים הייחודיים – אינה מציאותית ופוגעת בסופו של דבר בחוזקה של מדינת ישראל וביכולתה לפעול להגנת כל תושביה. גם אלו שבמרכז הארץ.
הכותב הוא סא"ל (במיל') יריב קלרמן, תושב עוטף עזה, מג"ד בגזרת עוטף עזה לשעבר
