מאת אופיר דיין |
הנה תסריט להמחשה: מוזיקה דרמטית תקטע את שידורי המונדיאל ומיד לאחריה יופיע מגיש חדשות מעונב ובטון סמכותי שגייס במיוחד לאירוע, יבשר: "מבזק מיוחד עקב האירועים בגבול הדרום".מיד לאחריו יופיע פרשן צבאי שהוקפץ בעיצומה של ארוחה משפחתית וידקלם הודעה שקיבל לנייד מדובר צה"ל שכותרתה: "צה"ל נערך לכניסה קרקעית". הרשתות החברתיות יוצפו באמירות ברורות וחד משמעיות שצריך הפעם להיכנס בכל הכוח ושעם ישראל חי.
בלילה נתעורר לצלילי הודעות ווטסאפ המבשרות על הנעשה בשטח. למחרת אותו מגיש טלוויזיה שלא ישן 24 שעות יתייצב מול המצלמה ויגיד: "הושג הסכם הפסקת אש", הפרשן הצבאי שגם הוא לא עצם עין כל הלילה יפציץ בכותרת נוספת: "צה"ל נערך לסיבוב הבא".
הצצה אל ההיסטוריה הלא רחוקה מידי מרמזת שהתסריט שתואר כאן אינו רחוק מהמציאות. כך קרה לנו במהלך 70 שנים של עצמאות. מאז ומתמיד אנו מוצאים את עצמנו כמעט בכל שנתיים במצב מלחמתי כזה או אחר. המעגליות הזו היא המכנה המשותף של הימין ושל השמאל. כל ממשלה, ללא הבדל של דעה פוליטית, חתומה על חלקה במחזוריות הזו שלקראתה אנו הולכים גם בקיץ הזה.
ב-14 ביוני יתקיים משחק הפתיחה של המונדיאל ולמקבלי ההחלטות בישראל יש את חלון ההזדמנויות האחרון לשנות את התסריט הידוע מראש המתקיים כמעט בכל מונדיאל. אנחנו נודה להם על מציאת פתרון יצירתי שיאפשר לנו לצפות במונדיאל בטלוויזיה הגדולה בסלון ולא בקטנה שבממ"ד.
אולי זה בידיו של ראש הממשלה להניח על השולחן את האינטרסים האמיתיים של אזרחי ישראל ולייצר מהלך ישראלי שסופו יהיה שתי מדינות לשני עמים. אנחנו לא זקוקים בהכרח לאישור אמריקאי או פלסטיני על מנת לדאוג לכך שישראל תהיה יהודית ודמוקרטית. אנחנו לא זקוקים לאישור כדי להפסיק לבנות ממזרח לתוואי הגדר, או על מנת לחוקק חוק פינוי מרצון. זו חובתנו למתיישבים שנשלחו על ידי ממשלת ישראל.
אף אחד לא צריך להגיד במקומנו שנהיה מוכנים לנהל מו"מ עם כל גורם פלסטיני על בסיס החלטות האו"ם 242 / 338 ויוזמת השלום הערבית. המשך ההמתנה לאישור פלסטיני או אמריקאי מגביר את הסכנה הביטחונית לפגיעה ממשית במדינה ישראלית ציונית.
