מאת אביגיל ג. | תל-אביבית לא שגרתית
מאז ומתמיד, טענו הזוגות הנשואים שסביבי כי זוגיות היא רצף של פשרות משני הצדדים, לטובת היחסים. מנגד, נראה שבני הזוג לא מתפשרים למען הזוגיות בצורה שווה.
הקשר הזוגי מוביל להקרבה עצמית כמעט מוחלטת, מצד אחד מבני הזוג בלבד, בעוד החצי השני ממשיך בהרגליו ובמימוש עצמי, מבלי נקיפות מצפון. לרוב, הצד המוותר יותר הוא של האישה.
האם ההחלטה היא חלק בלתי נפרד מה-DNA הנשי? הרי עוד מימי האדם הקדמון, האישה הייתה כחפץ בבעלותו של הגבר, שיצא לצוד מזון ולהילחם במלחמות. גם היום, לאחר שנים רבות של אבולוציה והתפתחות טכנולוגית, בעיקר האישה היא זו שעוזבת קריירה או לימודים, לאחר מכן יוצאת לחופשת לידה ומשם הופכת לעקרת בית – שההישג העיקרי שלה הוא חינוך טוב לילדיה.
מנקות המבט שלי, שלא באמת אובייקטיבית, ראיתי נשים רבות מדי שכבר בראשית הקשר השקיעו מאמץ רב מאוד בחיזוקו, עד שאיבדו עניין בשאר תחומי העניין שהיו להן. החברות הקרובות שלי – נשים באמצע שנות העשרים, יפות, חכמות, מוכשרות ועצמאיות, שבתקופת הרווקות שלהן ניהלו חיי חברה מלאים ובנו תכניות מזהירות לעתיד ורוד בעיר הגדולה. אך מעל הכל, הן היו צמאות לזוגיות ולקשר ארוך טווח.
כשהציפייה התממשה והן מצאו בן זוג לבסוף, הן נבלעו כמעט לחלוטין ברוטינת היחסים והחלו לעסוק בעיקר בחיפוש תחפושת זוגית מקורית לפורים, או בצימר לחגיגות חצי שנה של זוגיות. מנקודת מבט מעט צינית על המתרחש, נדמה כי ההורמונים של פעולת ההתאהבות הראשונה פגמו גם ברמת ה-IQ שלהן.
אחרי שהחברות שלי "נפלו" למלכודת הזוגיות הזו, איך אני – הרווקה, אמורה שלא לחשוש מאיבוד יכולת חשיבה רציונאלית, עצמאית והגיונית, שטיפחתי במשך כל כך הרבה שנים? בהחלט אתגר.
אז מה עושים? האם נכון לוותר על ה"אני" ועל היגיון בריא לטובת בן הזוג אותו אני אוהבת, או שעליי להתעקש על העקרונות וההרגלים שלי? הרי בסופו של דבר אליהם בן הזוג נמשך וכך הוא הכיר אותי. אולי יש לי תשובה – אני משתייכת לקבוצת האנשים שמאמינה שהתאהבות, היא למעשה הפרעה נפשית קלה, שנגרמת על ידי שיבוש כימיקלים במוח. לא יותר מהתפרצות הורמונאלית.
