מאת הילה צימרמן | מתנדבת בעמותת חבר |
כשאתה מתנדב בעמותה כמו הכלביה שאני מתנדבת בה, אתה זוכה למגוון מאוד רחב של רגשות חזקים שרוב האוכלוסיה לא נחשפת אליהם על בסיס קבוע. אנחנו המתנדבים חווים התרגשות עצומה בכל פעם שכלב שהצלנו מוצא בית.
אנחנו מתמלאים ברגשות של גאווה ענקית בכל פעם שהמשפחות המאמצות שולחות לנו תמונות מאושרות מהבית. אנחנו חשים כאב מהול בעצב בלתי נגמר כשכלב מוחזר לכלביה, או ננטש בשעריה. אנחנו חשים שברון לב אמיתי כשכלב שהגיע חולה לא שרד או כשכלב מגיע אלינו אחרי התעללות קשה. אנחנו חשים פחד נורא בכל פעם שמזג האוויר הופך לקיצוני, כי אנחנו חוששים לחייהם של הכלבים שלנו שצריכים לשרוד בחוץ בחום או בקור העזים. מגוון רחב ובלתי נגמר של כל קשת הרגשות האפשרית – אבל יש סט רגשות שלם, יחיד ויומיומי שלעולם לא עוזב – רגשות האשמה.
האשמה היא בעצם נקודת מפתח בהתנדבות של כל אחד שבוחר לפעול למען מטרה שקרובה ללבו. אתה מתוודע לבעיה, למצוקה, לחוסר שקיים במקום מסוים, ואתה מרגיש שאתה חייב לעזור. אבל לצורך הזה לעזור אין באמת גבול, כי הצורך בעזרה שלך הוא בור ללא תחתית. יש אינסוף כלבים נטושים שאפשר להציל. יש אינסוף דברים שאפשר לעשות כדי להקל על המחייה של הכלבים שכבר אצלנו.
אפשר לפרסם יותר, אפשר לגייס יותר כספים. אפשר לעמוד ברחוב ולחלק פלאיירים. פתאום אתה מוצא את עצמך לא נרדם בלילה, כי יש מיליון דברים בעולם שאתה יכול לעשות למענם – ואתה לא עושה אותם. אתה חווה רגשות אשמה כשאתה יוצא עם חברים במקום לפרסם את הכלבים החדשים באינטרנט. אתה מתמלא רגשות אשמה כשבסוף השבוע העדפת לרבוץ מול הטלויזיה או לטייל בטבע במקום להגיע לכלביה ולעזור ביום האימוץ. אתה מלא רגשות אשמה בכל פעם שאתה בוחר לחיות את החיים בשבילך, לא בשבילם.
והעניין הוא שאתה לא מתרגל. גם אחרי שנים ארוכות של התנדבות אתה מוצא את עצמך עם אותם רגשות אשמה, יום אחרי יום. תוהה אם יום אחד תצליח לעשות מספיק ותרגיש גאווה שתשאיר אותך מרוצה מעצמך, במקום מאוכזב מעצמך.
אתה גדל ומתבגר, מסיים את התואר, עובד קשה, מתחתן ומקים משפחה – ולכל אורך הדרך רגשות האשמה האלה לא עוזבים אותך. כי הדבר הזה שאתה מאמין בו ורוצה לשנות אותו, הצורך הקטן הזה בתוך הלב שלך להציל את העולם מכל הרוע והעצב שיש בו – חזקים מהכל. כי ביום שאתה נכנס למשפחה של עמותה כמו שלנו, ולוקח על עצמך אחריות ומשקל שיכולים להציל חיים, יש בך לנצח פיסה ששייכת רק לשם. היא מנקרת בך, מציקה לך ודואגת שתמשיך לפעול – לא משנה כמה עסוק אתה, או כמה אתה רוצה כבר להפסיק.
אבל כל אלה משתלמים, באמת. הם משתלמים כשאתה עושה משהו שמביא לשינוי ישיר. כשאתה מפרסם כלב שמוצא בית, כשאתה משיג תרומה גדולה לעמותה או כשכלב חולה מאוד מגיע אליך לאומנה ואתה מצליח להפוך אותו למאושר. מתוך כל ההתמכרויות הנוראיות שהעולם הזה מציע – לאוכל, אלכוהול, סמים, טלפון סלולרי – זו ההתמכרות המתוקה מכולן. ההתמכרות לעשות טוב למישהו אחר, שהוא לא אתה, החברים או המשפחה שלך. מישהו שאין לך באמת אחריות ישירה על גורלו בשל קשר דם או קרבה אחרת. מישהו שאפילו לא יכול היה לבקש את העזרה שלך.
האינטרנט מלא באינסוף מצגות, סרטונים ומשפטים נדושים על כמה שנתינה בעצם מחזירה לנו בחזרה, מחזקת אותנו ומעצימה אותנו באנרגיות של אושר ואור גדולים. אבל קלישאה ככל שיהיו, עם כל הפרפרים, הפרחים ושאר התמונות המפוקסלות שמלוות את המסרים האלה, זוהי האמת. כשאתה נותן מעצמך למקום בו איש לא ציפה שתיתן, אתה מקבל מהעולם משהו אחר. אתה שונא את עצמך פחות על שאכלת את השוקולד המשמין הזה אתמול או שלא עשית ספורט, לא השקעת בעבודה, לא התקשרת להורים שלך לשאול לשלומם. ההתנדבות נותנת לך את ההזדמנות למצוא בתוך עצמך את המקום היחיד בך, שאתה באמת מקבל כמו שהוא.
אז כואבים ומציקים ככל שיהיו רגשות האשמה האלה שמלווים את החיים שלי בעשור האחרון, הם חלק ממני. הם מכריחים אותי להיות אדם טוב יותר, כי אין לי ברירה. עשיתי קפיצת ראש אל תוך עמותה שמצילה כלבים, ולמדתי לשחות שם.
אני כותבת את השורות האלה מתוך כאב גדול של רגשות האשם הפרטיים שלי. אני, שאחראית על פרסום כל הכלבים של העמותה באינטרנט, שאמורה לענות לעשרות אימיילים בשבוע ועשרות הודעות פרטיות שמגיעות אל העמותה, מוצאת את עצמי ימים ארוכים לא מסוגלת להתמודד עם העומס האדיר הזה, ואני שונאת את עצמי על זה. ההודאה הזו באשמה שלי, משחררת מעט ממנה. כי אני מכירה במגבלות שלי, ושל כל מתנדב אחר בעמותה שלנו – כולנו בני אדם, וכולנו מנסים לחיות את החיים שלנו בנוסף להתנדבות בעמותה. יש שעושים יותר (הרבה, הרבה יותר), ויש שעושים פחות. יש גם שלא עושים בכלל. ההשתייכות לסקאלה הזו, ולא הישיבה בקצה העצוב שלה, היא זו שעושה את ההבדל שבין רגשות אשם רעים, לרגשות אשם מוצדקים.
