מאת מתן פאר | כתב העיתון News |
חושבים שהקריירה שלכם באותו המשרד מובטחת? חולמים על הפנסיה? אם אתם מאמני כדורגל – בארץ או בעולם, תחשבו שוב. למרות שהשחקנים הם אלה שמאבדים נקודות על המגרש, דווקא תפקיד המאמן הפך לכיסא מסתובב שפולט החוצה מדי תקופה את המועמד ומחליף אותו באכזבה נוספת.
חלמתם להיות כדורגלנים גדולים אבל הביצועים על המגרש לא הספיקו? תיזהרו לא ליפול לתפקיד ה"משרדי" יותר של התחום – זה של מאמן הכדורגל. נכון, התפקיד אינו גורר סביבו עומס פיזי וזיעה כמו של הכדורגלן עצמו. לרוב, לובש המאמן חליפות ממותגי על והוא בעל תפקיד בכיר במועדון, עם סוכן צמוד ומעמד של כוכב, ראו ערך ז'וזה מוריניו ופפ גווארדיולה.
אך לצד המיתוג, המשכורת השמנה ואורות הזרקורים – כהונתו של מאמן כדורגל בעולם הנוכחי קצרה מדי ולעתים חולפת לפני שהכיסא בכלל הספיק להתחמם. לפני עשור, היה אברם גרנט בפסגת העולם: הוא אימן את צ'לסי, קבוצת כדורגל ענקית מאנגליה בעלת עבר מפואר ובעלים מולטי מיליונר. מאז, הספיק גרנט לעזוב ולהחליף בתים ברחבי העולם, כשאימן מאז בעוד שתי קבוצות בממלכה הבריטית, בסרביה, בתאילנד, בגאנה וכעת נמצא בהודו.
למרות שסכנת המקצוע די זהה בעולם כולו, המצב בישראל עגום עוד יותר. ניר קלינגר, כדורגלן עבר מכובד ומאמן כדורגל ותיק ומנוסה, אימן בעשור האחרון 10 קבוצות כדורגל שונות. התקופה הארוכה ביותר בה נשאר באותו המועדון הייתה פחות משנתיים, במ.ס אשדוד. האמונה במאמן והסבלנות הנדרשת – אינן קיימות יותר בתחום. הייתם מוכנים להיכנס לענף בו תחליפו עשר עבודות בעשר שנים?
גם ברזומה של גיא לוזון התמונה זהה. מאז שנת 2008 הספיק לוזון לאמן את מכבי פ"ת, בני יהודה, הנבחרת הצעירה, סטנדרד ליאז' הבלגית, צ'רלטון האנגלית, הפועל ת"א, מכבי חיפה ובימים אלה הוא מכהן כמאמן של בית"ר ירושלים, אך עתידו כמובן מעורער ומוטל בספק בתום המחזור השישי בלבד.
ישנן שתי סיבות מרכזיות לחוסר הסבלנות שהפך כה פופולארי בעת מינוי מאמן חדש – התקשורת והאוהדים. עיתונות הספורט ידועה בהיותה נשכנית, צינית ומחסלת קריירות בקצב שבועי. כדי לספק את תאוות קוראי הספורט הנלהבים, העורך והכתב יעשו הכל על מנת לגייס עוד כניסות לאתר או למכור עוד עיתון – גם במחיר של פרסום פייק ניוז, כותרות צהובות ומטעות או שישימו לעצמם מטרה לבטל מינוי של מאמן מכהן. באנגליה, הצהובונים מסכלים מינוי מאמן או מקצרים קריירה באופן קבוע.
שנית, אוהדי הקבוצה בעלי תפקיד מרכזי בפיטוריו של המאמן התורן. שריקות בוז, קללות, הפגנות מחוץ לבית, שלטי מחאה במגרשים, קבוצות שנאה ברשתות החברתיות, איומים מילוליים ופיזיים ושנאה – כולן פעולות המוכרות בתחום הספורט ומובילות לרוב את המאמן בדרך למועדון אחר – מהדלת האחורית. נדירות הקדנציות שמסתיימות בצורה טובה עבור שני הצדדים – המאמן והמועדון.
מילת המפתח כאן היא הסבלנות (הן של התקשורת והן של האוהדים), שפגה מהעולם המודרני. מאמן כדורגל שחתם חוזה חדש בקבוצה זוכה תחילה לאהדה, כותרות מפרגנות וחיוכים מקצה לקצה. אבל אז, בתחילת העונה, אם הוא מצליח לאחר שבוע-שבועיים להתרגל לשחקנים החדשים, לצוות הניהול הזר לו, למתקנים, למגורים החדשים, לעתים לשפה – הוא מיד סופג אש וראשו נערף בכיכר העיר.
כבר בהפסד שני או לאחר תוצאת תיקו מאכזבת בתחילת העונה, הופך המאמן למובטל פוטנציאלי. הקריירות של דייוויד מויס ולואיס ואן חאל לדוגמא, מאמני מנצ'סטר יונייטד הקודמים, הפכו לקרקס אימים ושנאה תקשורתית חסרת גבולות בימיהם האחרונים כמאמני השדים האדומים. מטוסי אוהדים עם קריאת "הביתה!" חגו מעל המגרש, הצהובונים השתלחו בהם וכינו אותם בשמות גנאי והלחץ עשה את שלו – כשהם סיימו את העונה מובטלים.
לצד הסטטיסטיקה העגומה, מתחבאים גם כמה סיפורים מעודדים, כמו הקדנציה ארוכת השנים של סר אלכס פרגוסון, שניהל ביד רמה את יונייטד במשך 27 שנים, או הקריירה של יורגן קלופ, שעבר בעשור האחרון רק מבורוסיה דורטמונד אל ליברפול האנגלית.
נדמה כי האוהד הממוצע מתקשה לגלות אמפתיה אמתית לגורלו של המאמן. הוא לא נושא את סמל הקבוצה, הוא לא דגל במועדון או מזוהה אתו, הוא לא מבקיע שערים גדולים מהחיים והוא גם לא מודל לחיקוי או הערצה ע"י הילדים והנוער. המאמן רק ממלא תבנית זמנית, לעתים אף לא משאיר רושם ולרוב עוזב בבוז.
ברק בכר, מאמן האלופה הפועל ב"ש, החליט בתום שלוש אליפויות רצופות להמשיך במועדון. בעצם, למה לא? בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא הוביל את הקבוצה מבירת הנגב אל פסגת הכדורגל הישראלי ורשם שיאים שאף אחד מקודמיו לא התקרב אליהם. ועכשיו? ב"ש במקום השישי בלבד ונדמה כי סיכוייו לסיים את העונה על אותו הכיסא הופכים קטנים מרגע לרגע. גם לקסם ולהישגים שלו יש תאריך תפוגה, עפ"י התקשורת והאוהדים.
המאמן הוא תמיד הדמות שתשלם את המחיר על סדרת הפסדים צורמים או אבדן תואר משמעותי. אין סיכוי שמסי הגדול יפוטר מבארסה אם היא תפסיד את האליפות, או שערן זהבי יתבקש לעזוב אם קבוצתו הסינית לא תסיים את העונה בפסגה. המאמנים, כרגיל, יהיו אלה שיארזו את החפצים בתום העונה, או אפילו לפניה – ויפנו את המקום לבאים בתור, שינסו להחזיק מעמד רק קצת זמן יותר מהם. עד הסבב הבא.
